ספר שמואל מייצג תפיסה אמביוולנטית של היחס למלוכה, על פוטנציאל השחיתות והגאולה שבה כאחד. כך טוען הספר שבעצמו מגלם אמביוולנטיות ביחס לקריאה נכונה במקרא
שמואל א'
מלך בישראל
אמנון בזק
מגיד, תשע"ג, 496 עמ'
הקורא בספרו של הרב אמנון בזק, השני בסדרת ספרי הוצאת מגיד המציעים פרשנות כוללת לספר מספרי התנ"ך (הראשון היה רב המכר "אסתר – מגילת סתרים" מאת הרב ד"ר יונתן גרוסמן), מתקשה להחליט בשאלה איזה ספר הוא אוחז בידו – האם זהו ספר פרשני מסורתי המקבל את דברי חז"ל כפשוטם ורואה בהם ובפרשנותם קו פרשנות לגיטימי יחידי או שמא זהו ספר שנכתב על ידי איש ספרות הקורא את הפסוקים כטקסט ספרותי ומחויב לעולה מן הניתוח, גם אם המסקנות מחייבות אמירות מרחיקות לכת?
הרב בזק, ר"מ בישיבת "הר עציון" שבאלון שבות, פרסם בעבר את הספר "מקבילות נפגשות" שבו הציג ופירט את שיטת הקריאה הספרותית בסיפורי התנ"ך, ובמיוחד את מתודת איתור המקבילות בין פסוקים וסיפורים תוך ניצול המקבילה הנסתרת שהוצפה להדגשת משמעות נסתרת בסיפור.
הספר הנוכחי מבוסס על סדרת שיעורים שנכתבו למנויי אתר "בית המדרש הווירטואלי" במשך מספר שנים. הקריאה בספר אכן דומה לחוויית ההשתתפות בשיעור. הוא מספק היכרות טובה ומעמיקה עם כל פרק כשלעצמו ואף מבט רוחב מסוים על הספר. מצד שני, ניכרים בו עקבותיהם של השיעורים שמהם נוצר: בזמן שהוא יורד לעומקם של הפרקים שבהם הוא עוסק הראייה הכוללת של מהלכי הספר מפותחת פחות, כמו גם הקריאה הרוחבית של התפתחות דמויותיו. ישנם רעיונות חוזרים, ואף מתפתחים, המוצגים כעקרונות מארגנים השוזרים את הספר, או לפחות את מרבית פרקיו, אולם אין עיסוק מובהק בעקרונות אלה, ובעיקר חסר ההסבר המהותי לבחירה בצורת בניית הספר, כפי שהיא עולה מבין הפרקים.
בין חדשנות לשמרנות
לאורך מספר פרקים טוען הרב בזק, ומוכיח זאת בצורה משכנעת למדי, כי הספר נכתב במכוון כך שייצג תפיסה אמביוולנטית של היחס למלוכה – מחד, שלילתה וראייתה כמוסד בעייתי, בעל פוטנציאל רוע ושחיתות, ואפילו חילול השם וכפירה, ומאידך כצורת הנהגה שתוכל לארגן את ישראל ולהושיעם ממצוקותיהם.
הספר מציע הסבר כולל לספר שמואל. הטענה המרכזית היא שהספר הוא "בין שופטים למלכים" לא רק טכנית, מבחינה היסטורית ומבחינת מקומו בין ספרי התנ"ך, אלא בעיקר מבחינה מהותית. הספר והמסופר בו מהווים חוליית גישור והכנה הכרחיים למעבר משלטון שופטים, מזדמן וחלקי, על פי צורך השעה, למלכותם של המלכים, הרציפה והמתמשכת. דמויותיו העיקריות של הספר, ובעיקר עלי ושמואל הבולטים בחלקו הראשון, הן שופטים ממין ייחודי המהווים מיצוי של תקופת השופטים והכנה למלכות, ומלכי הספר, שאול ודוד, מיוחדים אף הם בראשוניותם ובהיותם מלכים שלא פועלים כמובן מאליו, אלא מניחים את יסוד המלכות בעם ישראל.
הרב בזק נשען על "שיטת הבחינות" של הרב ברויאר. שיטתו פורצת הדרך של הרב ברויאר הניחה את אדניה של שיטת לימוד התנ"ך המשלבת קריאה ספרותית־ביקורתית בלימוד התנ"ך בלא לוותר על הנחות היסוד האמוניות ותוך חיפוש דרכי פרשנות שיאפשרו את קיום שתי התפיסות בכפיפה אחת. בלב שיטת הרב ברויאר עומד הכלי הפרשני של שתי הבחינות, הנסמך על דברי חז"ל וגם על תפיסות קבליות שלפיהם התורה, והתנ"ך כולו, מכילים בתוכם שתי תפיסות קוטביות של המציאות, של הא־לוהות ושל המעשים המתוארים בהם. חידושו העצום של הרב ברויאר היה בכך שהכיר בעוצמתן ובתקפותן של השאלות שהביאו לפיתוחה של תורת התעודות, כלומר שניות חריפה, עד כדי זרות, בין פרקי תנ"ך סמוכים – ועם זאת הצליח להציע תשובה שלא זו בלבד שאינה מובילה לכפירה בקדושתם ובאחדותם של הכתובים, אלא חושפת ומבארת מסרים מורכבים ועמוקים שנסתרו מעין קוראים ולומדים במשך דורות.
בספר דרות בכפיפה אחת גישות שונות ואף סותרות שקשה לכלכל אותן יחד: מחד, למשל, מעז הרב בזק, לאחר שסמך יתדותיו בפירוש האבן עזרא למזמורי תהילים שקשה לומר שדוד המלך אמרם, לומר כי שירת חנה לא חוברה על ידי חנה. לשיטתו חנה בחרה לומר מזמור מוכר, אולי עתיק, שעמו הזדהתה בהקשר המסוים של נס הולדת בנה, ועל כן נשאר מזמור זה על שמה. גם בהסתמך על דברי פרשן מימי הביניים, ואף שהוא מוכיח באותות ובמופתים את קיומה של תופעה דומה במקומות נוספים, זו בוודאי טענה חדשנית ונועזת. והנה, פרקים אחדים מאוחר יותר קורא הרב בזק את התנהגותו של דוד עם נבל ואביגיל, שלא צריך להיות חוקר מקרא כופרני במיוחד כדי לראות בה בעייתיות, קריאה מסורתית־שמרנית ומצדיקה ללא כל צל של ביקורת על דוד. הוא נצמד למדרשים ולפרשנים שהצדיקו כל תו בהתנהגותו של דוד, בלי שיעורר כלל את שאלת מוסריות דרישותיו של דוד מנבל, ולו רק כדי לדחותה.
הנחת יסוד המלכות בעם ישראל. ג'ן דה בריי, דוד מנגן בנבל, 1670
רעננותו של דוד
כאמור, כלי הניתוח שבספר ואף נקודות המוצא שלו מכילים תפיסות חדשניות, הלקוחות מעולם הניתוח הספרותי. במיוחד גדוש הספר במקבילות בין סיפורים וספרים שונים במקרא ומשמעויותיהן. במספר נקודות לא נרתע המחבר מהעלאת שאלות הכפילות הספרותית. עם זאת נעדרת מן הספר נכונות למבחן אנושי אמיתי של דמויות המקרא ומניעיהן בראייה ביקורתית, ולו כדי להתמודד עם קריאה כזו, ואין בו הכרה בהקשר ההיסטורי שבו נכתב, נערך או התקבל הספר כאחד מספרי התנ"ך.
בדרך כלל רואה הספר בקריאתם של חז"ל את פרקי ספר שמואל כ"מילה האחרונה". במספר מקומות מבאר הרב בזק את עומקה של קריאת חז"ל את הפשט, ומדגיש את הפערים בכתוב שאותם ממלא המדרש ואת הקשיים שהוא פותר. אולם כאשר המדרש מוציא את הכתוב מידי פשוטו, בדרך כלל הוא אינו מציע קריאה חלופית.
לצד ההסבר הכולל של הרב בזק ביחס לספר, מקומו ותכליתו, בולט העדר פענוח המכניזם הספרותי של ספר שמואל. בנקודות רבות בספר מפליא הרב בזק להוכיח, להסביר ולהדגים את חיותם המופלאה של פסוקי ספר שמואל, ומכמה וכמה סיפורים עולות דמויות חיות, רעננות ואנושיות מבעד לערפילי אלפי השנים שחלפו. חיותו של דוד הנער, כאבו של שאול המתייסר ברוח הרעה, העוז של בני צרויה ואפילו צחקוקן של הנערות הפוגשות בשאול ליד הבאר – כל אלה עולים מן הספר חיים מאוד. ודווקא כאן חסר ההסבר של בעל העין הספרותית: כיצד הושג הישג מופלא זה? באילו כלים ספרותיים עוצבו הדמויות וסופרו הסיפורים כך שישמרו על חיותם גם לאחר כל כך הרבה שנים וקריאות? דווקא סוד זה נשאר עלום גם לאחר עבודתו הפרשנית והספרותית המקיפה של הרב בזק.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013
